לפני כמאתיים וחמישים שנה, חי צדיק בשם רבי אלימלך מליז'ענסק. הנועם אלימלך, כך קראו לו על שם ספרו המפורסם. יום אחד הוא כתב פתק קטן – "צעטיל קטן" ביידיש – והורה לתלמידיו לשים אותו מול העיניים ולקרוא בו כל יום. הפתק הזה שינה חיים של אלפי יהודים. והוא יכול לשנות גם את שלנו.
מה כתוב בפתק? הוראות פשוטות ומדויקות איך לשנות טבע. לא דרשות, לא מוסר, לא השקפה. הוראות מעשיות. כמו מרשם של רופא.
"מי שנולד בטבע של עקשנות", כותב הצדיק, "ישבר את טבעו ארבעים יום רצופים לעשות דווקא להיפך ממה שעולה במחשבתו".
רגע, מה? לעשות ההיפך ממה שאני חושב? ארבעים יום?
כן. זו השיטה. אתה עקשן? ארבעים יום תעשה ההיפך ממה שאתה רוצה. רוצה ללכת ימינה? לך שמאלה. רוצה לאכול מתוק? תאכל מלוח. רוצה להתווכח? תשתוק ותסכים.
נשמע מטורף? אולי. אבל זו החכמה העמוקה של הצדיק.
עקשנות זה לא רק תכונה. זה הרגל. הרגל להיאחז בדעה שלך. הרגל לא לוותר. הרגל להילחם על כל דבר קטן. והדרך היחידה לשבור הרגל זה ליצור הרגל הפוך.
והצדיק ממשיך: "מי שבטבעו עצל, ירגיל את עצמו ארבעים יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות".
שימו לב למילה "כל דבר". לא רק דברים חשובים. כל דבר! "הן בהולך לשכוב על מיטתו" – גם ללכת לישון בזריזות! "הן לקום בבוקר ממשכבו" – לקפוץ מהמיטה, לא להתמתח ולהתהפך. "הן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידיים" – להתלבש מהר, ליטול ידיים מהר. "וילך בזריזות לבית הכנסת" – לא לטייל, לרוץ!
למה? כי עצלנות זה לא עייפות. זה הרגל. הרגל לעשות הכל לאט. הרגל לדחות. הרגל לחשוב הרבה לפני כל פעולה. ואיך שוברים הרגל? עם הרגל הפוך. ארבעים יום של זריזות בכל דבר.
אבל הצדיק לא מסתפק בזה. הוא נותן עוד הוראות:
"מי שקשה לו לשתוק – יקבל על עצמו שעה ביום שלא ידבר כלל, רק תורה ותפילה".
"מי שאוהב לאכול – יקבל על עצמו להפסיק באמצע הסעודה כשעדיין רעב קצת".
"מי שכועס – יקבל על עצמו שארבעים יום לא יכעס כלל, ואפילו לצורך מצווה".
וכאן אנחנו שואלים: למה דווקא ארבעים יום? למה לא שלושים? למה לא חמישים?
התשובה נמצאת בכל התורה. ארבעים זה המספר של יצירה חדשה. ארבעים יום נמשך המבול שטיהר את העולם. ארבעים יום היה משה על ההר. ארבעים שנה נדדו במדבר עד שנהפכו מעבדים לבני חורין. ארבעים יום לוקח לעובר להיקבע אם זכר או נקבה.
ארבעים יום זה הזמן שלוקח למוח ליצור מסלול עצבי חדש. להחליף הרגל ישן בחדש. להפוך מאדם אחד לאדם אחר.
אבל יש תנאי קריטי: "רצופים". ארבעים יום רצופים. לא 20 יום, הפסקה, ועוד 20. לא 39 יום. ארבעים רצופים. כי רק רצף שובר את ההרגל הישן.
וזה הקושי הגדול. להחזיק ארבעים יום זה כמעט בלתי אפשרי. בדרך כלל נשברים אחרי שבוע, שבועיים. מגיע יום קשה, מצב רוח רע, ונופלים. ואז מתחילים מהתחלה. ושוב נופלים.
אבל הצדיק מליז'ענסק ידע משהו: אם תחזיק ארבעים יום – זה כבר לא יהיה קשה. זה יהיה הטבע החדש שלך. לא תצטרך להילחם. זה יבוא לבד.
הוא כותב עוד: "מי שרגיל לדבר ליצנות – ארבעים יום ידבר רק ברצינות. מי שרגיל להסתכל על הצד – ארבעים יום יסתכל רק ישר. מי שרגיל לאכול בעמידה – ארבעים יום יאכל רק בישיבה".
כל הרגל קטן. כל טבע. כל מנהג. אפשר לשנות. ארבעים יום.
ויש בפתק הקטן גם עצה מיוחדת: "כשקשה מאוד ואתה רוצה להיכנע – תגיד לעצמך: רק עוד יום אחד. מחר אני אחזור להיות מי שהייתי. רק היום אני אחזיק". וככה כל יום. עד שמגיעים לארבעים.
חבר שלי ניסה את זה. הוא היה עקשן נוראי. הרס את הזוגיות, את החברויות, את העבודה. החליט לנסות את השיטה של הצדיק. ארבעים יום לעשות ההיפך.
השבוע הראשון היה גיהינום. הוא סבל פיזית מלוותר, מלהסכים, מלשתוק. השבוע השני היה קצת יותר קל. בשבוע השלישי משהו התחיל להשתבר. בשבוע הרביעי הוא כבר לא הרגיש שהוא נלחם. בסוף ארבעים הימים הוא היה אדם אחר. האשה שלו לא האמינה. "מה קרה לך?" היא שאלה. "החלפתי טבע", הוא ענה.
זה לא קסם. זה חוק הבריאה. מה שעושים ארבעים יום ברצף – נהפך לטבע. הצדיק מליז'ענסק ידע את זה לפני מאתיים וחמישים שנה. היום גם המדע יודע.
ועכשיו אנחנו בתחילת אלול. יש לנו בדיוק ארבעים יום עד יום כיפור. ארבעים יום לשנות טבע אחד. הרגל אחד. תכונה אחת.
מה תבחר? עקשנות? עצלנות? כעס? ביקורתיות? פחדנות?
תבחר אחד. רק אחד. ותעבוד עליו ארבעים יום. כל יום. בלי הפסקה. גם כשקשה. במיוחד כשקשה.
והצעטיל הקטן של הצדיק מבטיח: אחרי ארבעים יום – תהיה אדם חדש. לא תצטרך להילחם יותר. הטבע החדש יהיה חלק ממך.
זו ההזדמנות של אלול. ארבעים יום לשנות חיים. לא עם דרשות. לא עם החלטות גדולות. עם עבודה קטנה ועקבית. יום אחרי יום. ארבעים יום.
הצעטיל הקטן מחכה. השאלה היא – האם אתה מוכן?
