פרשת נח מסתיימת ברגע מרגש ומפתיע. נח יוצא מהתיבה ומגלה עולם חדש. כל מה שהכיר מהעולם הישן אבד והוא והתלויים בו נותרו לבדם. הוא תופס את גודל הנס שנעשה לו ולבעלי החיים שהיו אתו בתיבה ולבו מתרחב בהרגשת תודה לה'. הוא מעמיד מזבח ומקריב קרבן מכל בעלי החיים הטהורים ששרדו עמו כאות של אמונה והשתאות מול גדלותו של הקב"ה.
ואז מגיעה תגובת ה'. התורה מספרת: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח, וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר אל לבו, לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי".
בואו נתבונן היטב במה שקורה כאן. ה' שאף ללבו את ריח הניחוח והחליט לכרות ברית נצחית עם הטבע. הוא נשבע לא לגזור שוב עונש כליה על היקום ולשכוח מהמבול. עד כאן הכול מובן. אבל אז מגיע הטעם המדהים: לא אחזור על המבול משום שיצר האדם רע מנעוריו ואינו אשם ברוע המוחלט שלו.
רגע, מה? זה הטעם? רש"י מסביר את הביטוי מנעוריו: משננער לצאת ממעי אימו נתן בו יצר הרע. כלומר, יצר הרע נכנס מיד בלידה וכך כל החיים הם מסלול של תאווה ושתלטנות. רבינו בחיי מוצא זאת בתנועה הראשונה של הילד: משעה שיוצא מבית הרחם מיד הוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות.
והאמת היא שהתיאור הזה תואם את קיצור תולדות האדם המתואר בפרשיות במדבר ונח. האדם המתואר בפרשיות הללו הוא עבד נשלט בידי שלושה יצרים: קנאה, תאווה וכבוד. כל מה שהוא רוצה זה לגדול ולבלוע עוד ועוד. התאווה הכניעה את אדם וחווה בחטא עץ הדעת. הקנאה הכריעה את קין שזינק על אחיו היחיד בתאוות רצח. ותאוות הכבוד וההתפשטות הניעה את אנשי דור הפלגה לבנות מגדל במטרה לעשות לעצמם שם.
ובהמשך לרוע הטבוע בנו, אומר הקב"ה שלא ראוי לתת עוד עונש קולקטיבי כמו המבול. הרמב"ן מסביר שהאדם אינו אשם. יצרו רע מנעוריו והוא לא יכול לו. הוא מכור לכוחות חזקים ממנו, כמו נרקומן שאיבד את השליטה בעצמו. האור החיים מדמה זאת לשור מאולף בקרקס, שמאומן לנגוח ולהתפרע והוא פטור מתשלום על נזקיו, שכן גורמים חיצוניים הטריפו את רוחו.
הרמב"ן כותב: "יצר לב האדם רע מנעוריו, מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדות רעה כבר בימי הנעורים. האור החיים מוסיף: על דרך אומרם ז"ל שור האצטדיון שנגח פטור, וכך האדם מנעוריו קודם שיבחין מאום ברע ולבחור בטוב יקדמנו הרע ומדריכו, והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדיון".
כאן עולות התמיהות הגדולות. ראשית, זהו? רעים מנעורינו? האם זאת השקפת הבורא עלינו? ואם ככה מגדיר אותנו היוצר, למה זה אנכי? מה הטעם בעבודת המידות? הלוא זה מאבק עקר נגד הרוח בבחינת היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? האם מישהו יקנה רכב שבעל המגרש אומר: זה מודל זבל, החברה מתחרטת שייצרה אותו וכל מי שלקח החזיר?
המדרש מסכם זאת בחדות: עלובה עיסה שהנחתום מעיד עליה שהיא רעה.
מעבר לשאלה הערכית עולות תמיהות גדולות נוספות. איך אפשר להגדיר אותנו כרעים מנעורינו והרי הקב"ה מעיד שהוא ברא את האדם בצלם אלוקים, בדיוקנו של מקום? יתירה מכך, הרי הפסוקים המסכמים את בריאת האדם אומרים: וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. איך הטוב מאוד יכול להיות רע מנעוריו?
אבל השאלה המרכזית והקשה ביותר היא אחרת לגמרי: מה פתאום הגיע ה' למסקנה שיצר הרע הוא סיבה לבטל עונש המבול? והרי איפכא מסתברא – המבול התרחש בגלל הסיבה הזו בדיוק, כאמור בסוף פרשת בראשית: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי.
האברבנאל מנסח את התמיהה בצורה חדה: למה נתן טעם לשלא יקלל בעבור כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואדרבא היא הנותנת שמפני זה ראוי להשחיתם? בסוף סדר בראשית אמר וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ויאמר ה' אמחה, הרי שם עשה רוע היצר סיבה לקללה ולהשחתה וכאן עשה רוע היצר סיבה שלא יקלל, ואיך דבר אחד סיבה לשני הפכים?
זו שאלה מדהימה. לפני המבול הקב"ה אומר: יצר האדם רע, לכן אני מביא מבול. אחרי המבול הוא אומר: יצר האדם רע, לכן אני לא אביא עוד מבול. אותו טיעון בדיוק משמש לשני הכיוונים ההפוכים. איך זה אפשרי?
הפרשה עצמה לא נותנת לנו תשובה מפורשת לשאלה הזו. היא משאירה אותנו עם התמיהה, עם הקושי, עם השאלה הכואבת: מי אנחנו באמת? האם אנחנו רעים ואין לנו תקנה, או שמא יש משהו עמוק יותר שהקב"ה רואה בנו?
משל יפה מבהיר את הדברים: אדם נכנס בסערה לחדרו של רבי יחזקאל לנדא, הנודע ביהודה, רבה הדגול של פראג וזעק לעזרה. לטענתו, הוא סוחר תבואה מעיר אחרת ושכר עגלון כדי להביאו ליריד התבואה. באמצע הדרך התנפל עליו העגלון, הפשיט אותו מבגדי הסוחר, שדד את ארנקו ואחר כך לבש בעצמו את בגדי העשיר ומסתובב כאחד הנגידים. הרב ביקש לקרוא לאותו אדם, אך הוא צעק לרחמים: רבי, זאת עלילת דם, נפלתי על משוגע שנדבק אלי וטוען שגנבתי את כספו, אינני מכיר אותו בכלל.
זה הייתה גרסה מול גרסה ואיך מכריעים ביניהן? הרב ביקש מהם להיכנס שוב מחר בשבע בבוקר. הם הופיעו בזמן, אך הרב לא קרא להם. שעה, שעתיים ושלוש, אבל הם אינם נקראים פנימה. כך חלף יום שלם והם היו רעבים, עייפים ומותשים. לפתע יצא השמש והכריז: ייכנס העגלון. ההוא שהיה לבוש בבגדי הסוחר קם בצורה אינסטינקטיבית ממקומו. יצא הרב והרעים עליו בקולו: גנב שפל, תחזיר את הכסף לחברך.
במידה רבה זה משל על כולנו. אנחנו יכולים לעבור את כל החיים עם מאבק לעשות טוב, אבל בסופו של דבר, אנחנו עגלונים. העגלונות, החומריות והתאווה, היא מובנת מאליה, ואילו העשירות, הדעתנות והשליטה העצמית, היא מחודשת ותובעת התעלות מעל המובן מאליו.
הפרשה משאירה אותנו עם השאלה הפתוחה הזו. אבל היא גם נותנת לנו רמז: הקב"ה לא ויתר עלינו. הוא לא אמר שאנחנו חסרי תקנה. הוא אמר שהוא לא יביא עוד מבול. יש כאן אמונה, יש כאן תקווה, יש כאן משהו שהקב"ה רואה בנו שאנחנו עצמנו אולי לא רואים. יעזור הקב"ה שנזכה להבין מה זה ולממש את האמונה הזו.
