שאלה מטרידה מלווה את קוראי פרשת תרומה מדי שנה: כיצד יתכן שהקב"ה, עליו נאמר "לי הכסף ולי הזהב", מבקש תרומות מבני ישראל לבניית המשכן? האם לא היה מרשים יותר אילו המשכן היה יורד מן השמים בנוי ומשוכלל, כפי שאנו מצפים שיקרה עם בית המקדש השלישי? למה הדבר דומה? למלך שבונה ארמון מפואר ומבקש מנתיניו העניים לתרום את הזהב והכסף מביתם.
התמיהה מתחזקת כשמדובר בעם ישראל של אותה תקופה – עם שזה עתה יצא משעבוד של מאתיים שנה במצרים, עם מעט רכוש מביזת מצרים וביזת הים. האם זה הזמן לבקש מהם לתרום את רכושם המועט?
התשובה לכך עמוקה ומפתיעה: מתן התרומות היה הרבה יותר מאשר איסוף כספים – זה היה רגע הכניסה לחופה עם הקב"ה. זה היה מעמד מתן השותפות שלנו בבניית הבית עבור השראת השכינה בעולם. בדיוק כמו בניית בית של זוג צעיר, שמבוססת על רצון טוב של שני הצדדים – כל אחד תורם את חלקו ובכך מכניס את נפשו פנימה.
עד לרגע זה היה הקב"ה זה שעשה את כל הצעדים. הוא זה שירד על הר סיני במתן תורה ועשה את הצעד הראשון להתקרב אלינו. אבל אין קשר במעמד צד אחד. כעת הגיע תורם של בני ישראל לעשות את הצעד השני ולהכניס את עצמם הביתה. הדרך לעשות זאת הייתה באמצעות מתן התרומות והחומרים לבניית הבית. זה היה הרגע בו הם אמרו "כן" להצעת הנישואין של ה'.
לפי דעת רש"י, משמעות הדברים עמוקה אף יותר. רש"י סובר שציווי המשכן ניתן רק לאחר חטא העגל, כחלק מתהליך התיקון והכפרה. לפי זה, תרומות המשכן היו ביטוי עמוק לכך שעם ישראל מתחרט ומבקש לחדש את הקשר. אחרי ששפכו את זהבם לעגל, הם מתעוררים ומזילים זהב, כסף ונחושת עבור בית האלוקים. אין עדות עמוקה יותר לכך שהם חפצים בקשר נצחי.
המדרש ממחיש זאת במשל יפהפה: "למה הדבר דומה? למלך שנשא אישה והיה מחבבה, כעס עליה והלך לו. היו שכנותיה אומרות שוב בעליך אינו חוזר. לימים חזר ונכנס ואכל ושתה עמה, ועדיין שכנותיה לא מאמינות שנתרצה. מתוך כך ראו ריח בשמים עולה מן הבית, ידעו שנתרצה לה". כך גם במשכן – כשראו אומות העולם את ריח הקטורת עולה, ידעו שהקב"ה התרצה לעמו.
זוהי הסיבה העמוקה לכך שהתורה משתמשת בלשון "ויקחו לי תרומה" ולא בלשון "ויתנו". למעשה, לא היה כאן ציווי לתת. הקב"ה לא ציווה על בני ישראל לתרום את רכושם למשכן. הציווי היה רק להקים מנגנון גבייה שייקח מאלו שרוצים לתת, אבל עצם הנתינה הייתה חייבת לבוא מרצונם הטוב ולא מהציווי.
הדבר מובן מאליו – אי אפשר לצוות על קשר! קשר לא נבנה על כורח. זה מופרך להטיל ציווי על כלה להעביר את חפציה אל בית החתן או לקנות לו טלית לחופה. זה השלב שאמור לבוא מתוכה, מעצם ליבה. ובמיוחד כשמדובר בתהליך של פיוס וחזרה לשלום בית – אין טעם להכריח את הכלה לבקש את סליחת החתן. זאת הצעקה שאמורה להתפרץ מתוך ליבה.
המשכן מלמד אותנו שיעור נצחי על מהותו של קשר אמיתי: הוא לא נבנה מכוח הציווי והחובה, אלא מכוח הבחירה והרצון. כשאדם בוחר להשקיע, לתת ולהתמסר מעצמו – אז נוצר קשר שהוא חזק יותר מכל קשר שנכפה מבחוץ. זהו סוד הקיום של עם ישראל, וזהו סוד ההצלחה של כל קשר אנושי משמעותי.
