פולניה קונה לבן שלה שתי עניבות לקראת החתונה: אדומה וכחולה. בשבת הראשונה אחרי החתונה רוצה הבן לשמח את אמו והוא מגיע לביתה חנוט בעניבה האדומה. "אז לא אהבת את הכחולה", היא אומרת. בשבת הבאה מחליט הבן ללבוש את הכחולה. "אז לא אהבת את האדומה", היא אומרת. בשבת השלישית היה אובד עצות והחליט ללבוש את שתי העניבות זו על זו. "ידעתי שבסוף אשתך תשגע אותך"…
הבדיחה מעוררת חיוך, אבל היא ממחישה מצב עמוק שבו אדם נקרע בין שתי חובות סותרות ואינו מצליח למצוא את שביל הזהב. מצב דומה, אך חמור לאין שיעור, התרחש בחטא העגל: מצד אחד, הציווי המוחלט "לא יהיה לך אלוהים אחרים", ומצד שני הצורך העמוק של האדם לחוש קשר מוחשי עם הבורא.
התורה מספרת שמשה עלה להר סיני לקבל את הלוחות והודיע שיחזור כעבור ארבעים יום. העם חישב שהוא אמור לרדת בצהרי ט"ז בתמוז. אולם בעוד שמשה התכוון לארבעים יום מלאים, הם כללו בחשבון גם את יום העלייה וציפו לו מוקדם יותר.
כשחולפות שש שעות ומשה לא יורד, מתחילה פאניקה. אנשי הערב רב מטילים ספק: "איך חשבנו שהוא יחזור? ממתי מישהו חוזר מהשמיים ועוד אחרי ארבעים יום בלי אוכל?" השטן מראה את מיטת משה חולפת באוויר והם משתכנעים סופית שהם נותרו יתומים במדבר הגדול.
אך התמיהה העצומה היא: כיצד יתכן שבני "דור דעה", אלו שחוו התגלות אלוקית על הים ברמה רוחנית שלא זכה לה יחזקאל בן בוזי הכהן, חשבו שעגל זהב יכול להחליף את מה שראו בעיניהם? הרי זה בני אדם שראו את הים נקרע לפניהם, שמעו את קול האלוקים מדבר מתוך האש, איך הם מסוגלים לחשוב שפסל מעשה ידי אדם יכול להחליף את האלוקים החי?
הרמב"ם בתחילת הלכות עבודת כוכבים מגלה נקודה מפתיעה: בבסיס עבודת האלילים לא עמדה כפירה בקב"ה. עובדי האלילים הראשונים בימי דור אנוש בראשית הבריאה, לא התכוונו להכחיש את מציאות הבורא. הם בסך הכול התכוונו להקל על עצמם. הם ביקשו ליצור ממוצע נגיש וקרוב יותר שאפשר לראות אותו בעיניים ולהרגיש כי הוא קרוב אליך ומבין אותך.
האדם הוא יצור חושני, הוא בוחן כל דבר בעזרת חמשת החושים – ראיה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. לכן הוא כמה לחוות אלוקות פיזית, ממשית, שניתן לגעת ולהריח אותה. הרבה יותר קל לכרוע מול השמש המאירה ברקיע ולשאת אליה תפילה, או להביט אל גלגל המזלות בשמים ולפנות אליו בבקשה, מאשר להפעיל את הדמיון ולהרהר בא-ל אחד מופשט שאינו נראה ואינו מורגש.
מתוך כך נוצרה מסקנה נוספת: עובדי האלילים סברו שהאלוקים גדול מדי בשביל להתעסק בשטויות של כל אחד מאתנו, בבעיות הפרנסה או הבריאות שלו. ולכן פיתחו גישה האומרת שהאלוקים הפקיד כוח ובחירה בידיהם של המזלות והשמש כדי להושיע אותנו. במקום להטריד את ראש הממשלה בבעיות תקציב של שכונה בראש העין, אנו פונים אל הפקיד העירוני שיטפל בבעיות שלנו.
והאמת היא, שהעבודה זרה הזו לא חלפה מהעולם. מעולם לא נגמלנו ממנה. כל אחד מאתנו לוקה באותו שיטיון לפיו האלוקים הפקיד כביכול כח ובחירה בידיהם של אלים מקומיים. היום קוראים לה כך: 'לקחתי עורך דין תותח והוא יוציא אותי זכאי'. 'קבעתי תור אצל המומחה מספר אחד בבית הרפואה הדסה ואני לא דואג'. 'אני מכיר את העוזר של ראש העיר והוא הבטיח שיהיה בסדר'.
סיפור מרתק ממחיש את הנקודה הזו: לפני חמישים שנה הייתה משפחה חב"דית ברוסיה בשם קנלסקי. מרדכי, בנם, היה צריך ללכת לבית הספר הממשלתי. מבחינת האבא, ר' נתן, זאת לא הייתה אופציה בגלל החינוך הכפרני והצורך לחלל שבת. האבא שיחד רופאה מקומית שתאשר שהילד חולה, אבל כעבור שנה היא סירבה לחדש האישור.
האפשרות היחידה הייתה לבקש אשרת יציאה מרוסיה. האב שלח תמונה של המשפחה לבן דוד בניו יורק וביקש שיראה אותה לרבי מליובאוויטש. הרבי לקח את התמונה והניח אותה במגירה ללא אומר. חלפו שלושה חודשים ולא הייתה תגובה. בינתיים כשר' נתן הלך להגיש בקשת יציאה, הפקידה קרעה אותה ואמרה: "לעולם לא תצא מרוסיה. אתה תמות כאן!"
חלפה שנה ורבע והוא החליט לנסות שוב, הפעם לשחד פקיד במשרדי אוביר. הוא העביר לו 5000 רובל ובחודש אדר תש"ל הם קיבלו את היתר היציאה המיוחל. מעניין שבדיוק אז, בערב יום כיפור תש"ל, הרבי הוציא את התמונה ממגירתו ואמר: "אינני צריך את התמונה יותר". זה היה שלושה חודשים לפני שעלה בדעתו של ר' נתן לשחד את הפקיד.
כשהגיעו לניו יורק ונכנסו ליחידות, שאל הרבי: "איך הצלחתם לצאת?" האב סיפר על השוחד. הרבי חייך ושאל: "אתם בטוחים שזה מה שעזר לכם?!" האב השיב בחיוב, והרבי שאל שוב בחיוך יותר רחב: "אתם באמת בטוחים שזה מה שעזר?!"
זוהי בדיוק הנקודה: אנחנו נוטים לייחס כוח לאמצעים – לרופא, לעורך דין, לפקיד המשוחד. אבל האמת היא שכולם רק שליחים בידי ההשגחה העליונה. הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו שאדם לא מזיז אצבע מלמטה בלי שיכריזו עליו מלמעלה. הרופא והעורך דין הם כולם אמצעים דרכם עוברת ההשגחה האלוקית, אבל הם אינם בעלי הכוח והסמכות.
מי שהביאה את התפיסה הזו לשיאה היא אסתר המלכה. כשנודע לה על גזירת המן, היא קודם כל צמה שלושה ימים ורק אחר כך הלכה לפעול בדרכי הטבע אצל המלך. היא הבינה שהמן לא היה יכול לפגוע בנו אם לא היה מקבל רשות מהקב"ה. ולכן הנושא הוא לא אחשוורוש ולא המן. את הבעיה צריכים לפתור למעלה – וזה בדיוק מה שהיא עשתה.
זהו המסר העמוק של חטא העגל לדורנו: האתגר אינו להאמין באלוקים, אלא להאמין שאין עוד מלבדו. שכל הכוחות והאמצעים בעולם הם רק כלים בידיו. ההשתדלות הטבעית היא כמו קניית ארנק עבור הכסף, אבל קודם צריך לדאוג שיהיה כסף להכניס בפנים. הברכה מגיעה מלמעלה כי לעולם הזה יש מנהל.