כיצד שייך בכלל לברך את ה'? מי אנחנו ומה אנחנו שנברך את האין סוף? כל כך התרגלנו למושג הברכה, שלא עוצרים לחשוב על המשמעות שלה. ברכה בלשון התורה היא להוסיף שפע בישות המתברכת. ברכה היא אינה הילול, הודאה ושבח, אלא המשכת טובה למתברך.
כשאדם מברך מישהו אחר, פירושו שהמברך עומד במדרגה עליונה ואילו המתברך עומד במקום של תלות וזקיקות לו. והתמיהה עצומה: איך יהודי מברך את הקב"ה?
הרשב"א שואל בתשובותיו: "מהו ענין הברכות? שהברכה תוספת טובה ומה יוסיף עבד לאדוניו?" רבנו בחיי מחדד עוד יותר: "הוא יתברך מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו, וכל הנמצאים המברכים אותו אין ברכותיהם כדאי לו… ואם יברכוהו כל היום והלילה מה יתרבה בכך? מה יתנו לו ומה מידם יקח?".
השאלה מתחזקת לאור סיפור הגמרא בברכות: "תניא אמר רבי ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל… שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו: יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך".
מוכח שפירוש המילה "ברכה" בין יהודי לה' הוא כפשוטו: תוספת כוח למעלה! וכך מסיקה הגמרא: "קמ"ל שלא תהיה ברכת הדיוט קלה לפניך". והתמיהה עצומה.
התשובה טמונה בהבנה מהפכנית: הברכה מרחיבה את גבולות האלוקות ומבריכה את הקדושה במקומות שהיא אינה מאירה מצד עצמה. כל יהודי הוא סוכן שיווק של הקב"ה בארצות חדשות ועולמות אין מספר.
רבינו הזקן מוצא זאת בעצם המילה "ברכה". "ברכה" היא משורש "בֶּרֶך", שפירושו לכופף מלמעלה למטה. כך נאמר על אליעזר "ויברך את הגמלים", שהוא כופף את הרגליים הגבוהות שלהם לשתות מהבאר. המשנה אומרת: "המבריך את הגפן", שהיא פעולה של כיפוף ענף לתוך האדמה. כאשר החקלאי רוצה להרחיב את הכרם שלו, הוא לוקח ענף מחובר לקרקע וטומן את ראשו בצד אחר בקרקע – וכך ממשיך את הנטיעה המקורית אל הנטיעה החדשה.
התורה אור מסביר: "תקנו חז"ל לברך ברכת המצוות לפני כל מצווה, כי ברוך מלשון המבריך הגפן, שהוא מכופף ראש הזמורה לארץ ומשם צומח גפן אחר, והיינו בחינת השפעה והברכה מעולם עד עולם. לכן כתיב גבי יוסף 'ויקראו לפניו אברך', לפי שהיה צדיק המקשר מעולם עד עולם. ועניין ברכה זו הוא כדי להיות גילוי 'מלך העולם', היינו שיהיה גילוי מלכותו יתברך נראה לעיני כל העולם".
כך המובן העמוק של הברכה הוא להבריך בין העולמות ולהמשיך אור ה' למטה. להציף את מקורו הנעלה של המזון אשר כפרשת השבוע: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על מוצא פי ה'".
ידוע הסיפור על אותו יהודי פרוש שעזב את ביתו עשרות שנים וחי בקדושה בבית הכנסת מול הגמרא, כשהוא מנותק מהמציאות הגשמית, ללא אישה ודאגות פרנסה. הבעש"ט שהיה נסתר ולא מוכר, שאלו "איך הבריאות" ו"איך הפרנסה", והלה התרגז.
הסביר הבעש"ט כי הוא מונע את הפרנסה של הקב"ה. דוד המלך אומר "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" – אתה קדוש 'יושב' ורוצה בתהילות ישראל שמברכים על חיי הקיום הגשמיים, ואילו אתה שחי בפרישות – מונע כביכול את פרנסתו.
כאשר יהודי הולך מהעולם ל"ע, מתקבצים היתומים סביב המיטה ואומרים "קדיש". אולם התפילה תמוהה וכלל לא ברור הקשר שלה אל האירוע העצוב. תפילת הקדיש נאמרת בארמית ולכן מי שאינו בקי, מניח בטעות כי היא מוקדשת לנפטר ואנו מבקשים 'יתגדל ויתקדש שמו של הנפטר'.
ובכן זו טעות. תפילת הקדיש אינה רומזת אפילו על הנפטר. היא בדיוק אותה תפילה שנאמרת לאורך התפילה בבית הכנסת כשכולם בריאים וקיימים. הקדיש הוא בקשה ששמו הגדול של הקב"ה יתגדל ויתקדש בכל העולמות.
אלא יהודי הוא עדות לקיומו של הקב"ה. קיומו הנצחי כנגד כל אלו שעמדו לכלותנו הוא עדות לקיומו של הקב"ה, ויותר מזה, הברכות והניצחונות על היצר הם נרות שהבליחו באפלה והאירו שמו הגדול. ולכן כשנרו האישי כבה – גם אור האלוקים התמעט בעולם ולכן מבקשים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
בדרך דומה מבאר הרמב"ן תמיהה ידועה: לאחר חטא העגל מכריז הקב"ה על רצונו לכלות את ישראל, ומשה שולף את הנשק האחרון: מה יאמרו הגויים? הגויים עלולים לחשוב כי ה' אינו יכול להביא אל הארץ ולכן הרגם במדבר?
הרמב"ן עונה תשובה עמוקה: משה חושש למותה של השליחות! הוא טוען כי אם הקב"ה מכלה את עם ישראל – מי יפגין בעיני האומות את קיומו? אם הוא פוגע בשליח – מי ילמד את האומות על קדושת ה'?
בלשונו: "הטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגויים כאין נגדו… אלא ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו… וכאשר כפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלוקי האלוקים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם".
בכך מובנת התמיהה המרכזית: איך עניין הברכה הוא להוסיף כוח וטובה בקב"ה, כביכול? התשובה היא שהברכה מרחיבה את גבולות האלוקות ומבריכה את הקדושה במקומות שהיא אינה מאירה מצד עצמה.
כשיהודי מברך על כוס מים, הוא לא רק מודה – הוא ממשיך את האור האלוקי לתוך המים. כשהוא אומר "ברוך ה'", הוא מגלה את נוכחות ה' במקום שלא הייתה גלויה קודם. וזו התוספת שאנחנו מוסיפים כביכול למעלה – הרחבת הגילוי, הגדלת המלכות, החדרת האור למקומות חדשים.
